ויש עוד טעם ב', כי נודע שכל מדת שיעור קומה של הפרצוף תלויה במדת העביות שבמסך. ובפרצופי אצילות בא באמת כל שיעור העביות של הפרצוף עוד בימי העיבור, וכל ההבחן בין הגדלות אל הקטנות של הפרצוף, הוא רק במקום הזווג. כי בקטנות נמצא מקום הזווג בבחינת עינים, וע"כ אין לו אלא נ"ר לבד. ובגדלות יורדת הה"ת למקומה לפה, ע"כ הוא משיג ג"ר שלו. ולפיכך הכרח הוא שהעביות דד' הקומות עסמ"ב באים בהפרצוף בעת העיבור. אלא מתוך שהזווג הוא שלא במקומו, ע"כ אין שם אלא נפש בלבד, כנ"ל. ונמצא שבחינת המילואים דעסמ"ב נכנסים בימי העיבור, אמנם השמות עצמם דעסמ"ב אינם מתגלים, משום שהזווג הוא שלא במקומו, ואין שם אלא בחינת ב"ן בלבד, שהוא אור הנפש כנודע. ורק בימי הגדלות, אחר שה"ת, דהיינו העביות דעסמ"ב, יורדים למקומם, אז מתגלים בהם ההויות עצמם, ומתגדל קומתו לקימת אבא ואמא, כנודע. (אות י"א).